אז בואו נסתובב בקרוסלה
הנה בדיחה מוזיקלית שוביניסטית עם הסבר קצר למי שלא מוזיקאי.
למה הסאונדמנית נעלבה?
כי הזמר אמר לה בסאונד צ'ק להוריד שני קילו.
(ההסבר: שני קילו – שני קילו הרץ – תדר קולי).
שוביניזם באמנות בכלל וברוק בפרט זה לא דבר מובן מאליו, אבל זה בהחלט קיים. לכאורה מוזיקאים ואמנים אמורים להיות קצת פחות נגועים בדבר הזה, אמורים, אבל דעות קדומות בענייני מין הם עניין עמוק וחוצה תחומים.
מבחינה סטטיסטית מוזיקת רוק זה תחום די גברי. רוב האנשים שאתה פוגש בעבודה הזאת, בחדרי חזרות ובהופעות הם גברים. לא פעם יצא לי לשמוע וגם להשתתף בשיחות של נגנים על נגנים, וכשמישהו מדבר על מתופפת, גיטריסטית או בסיסטית שהוא התלהב ממנה, מגיעה באיזשהו שלב מכיוון כלשהו השאלה השוביניסטית – "כן, אבל היא ממש טובה, או שהיא טובה בשביל בחורה?"
מדי פעם מגיעות מוזיקאיות ששמות את השאלה הזאת ללעג, והופכות אותה למטומטמת ומביישת. קים דיל, קים גורדון, פי ג'יי הארווי, אם להזכיר כמה. לפני יומיים התארחתי בהופעה של רמי פורטיס בבארבי ונתקלתי בעוד אחת מהזן הזה. תמר אפק, הגיטריסטית של קרוסלה, שהיו ההופעה הפותחת.
קרוסלה הם צמד מעולה, גיטרה (תמר אפק) ותופים (גיא שכטר), שמנגנים ושרים רוקנרול שמבוסס על ריפים בלוזים. לא רחוק ממה שהבלוז אקספולז'ן הקימו לתחייה ושיכללו בשנות התשעים, ושלהקות כמו הוייט סטרייפס המשיכו לפתח בעשור האחרון. לקרוסלה יש את הטייק האישי והמעניין שלהם על הסגנון הזה.
זאת פעם ראשונה שיצא לי לשמוע אותם. עמדתי לצד הבמה, ולא זזתי משם. היה פשוט כיף לאללה. קרוסלה מנגנים נהדר ביחד, והריפים של תמר הם מהסוג הכי אהוב עלי, הוקים של בלוז (מלשון hook) שאפשר לדוג איתם כרישים.
באיזה רגע השאלה השוביניסטית הידועה קפצה לי לראש, ראיתי את עצמי מספר למישהו על ההופעה ומקבל את התגובה הזאת, אז פשוט עצמתי עיניים ליתר ביטחון וקיבלתי את התשובה עם פטיש לראש.
הימים האלו הם ימי סיכומי שנה שנטחנים בלי סוף, אז הנה סיכום שנה קטן שלי.
גיטריסט ו/או גיטריסטית השנה 2009 – תמר אפק.
מצורף וידאו להנאתכם.
httpv://www.youtube.com/watch?v=MgoaEpndlgk&feature=related
27 דצמבר, 2009 בשעה 11:19
הכל מגניב מאוד מאוד ואכן יש שם המון כשרון. להגיד שהיא גיטריסטית השנה זה קצת כמו להגיד שביבי הוא ראש הממשלה הכי טוב שהיה פה. אם כבר אז גיא שכטר מתופף בחסד והוא מבחינתי מה שממריץ את הצמד הזה. ועוד נקודות לחסרונה של תמר, זה שהיא בהמה אמיתית, מתנשאתואחת שלא מפרגנת לאף אחד חוץ מלעצמה. (יודע, כי מכיר, ניגנתי בחוצמזה ותאמינו לי, יודע. עדיין כואב החור בכי מאותו יום). שיהיה בהצלחה בחו"ל, אבל אני עם תמר סיימתי כי המוזיקה שלך, לא משנה כמה טובה תהיה, לא מספיקה כדי לעשות אותך כוכב. צריך גם להיות בנאדם.
27 דצמבר, 2009 בשעה 16:16
נהניתי, תודה!
27 דצמבר, 2009 בשעה 19:08
כיף לדעת שזה מה שאתה חושב, כן ירבו!
27 דצמבר, 2009 בשעה 21:52
בדיוק לפני כמה ימים נתקלתי בתגובה כזאת, כשמישהו שהתחלתי לנגן איתו לא מזמן הציג אותי לכמה חברים בתור "גיטריסטית שאני עובד איתה עכשיו" ואחד מהם אמר, לגמרי ברוח טובה אומנם, "מה, לא ידעתי שבחורות יודעות לנגן, היא גם מכינה חביתה תוך כדי?". וברוח השטות הכללית זרמתי עם הבדיחה. רק בדיעבד קצת התקוממתי על זה, ככה ביני ובין עצמי.
והאמת שמוזר לי, בתור אישה, שאני עדיין שותפה באיזהשהו מקום לגישה השוביניסטית הזאת.
לא מהמקום שמפתיע אותי שיש גיטריסטיות טובות, או שאני מזלזלת מראש ביכולתן של נשים לנגן, אלא מהמקום שאני בכלל עושה את ההבחנה כשאני רואה/שומעת מוזיקה. כאילו הקריטריונים באמת אחרים בין נשים לגברים ושיש באמת דבר כזה "טובה באמת" ו"טובה בשביל בחורה".
כלומר, ברור שיש הבדל פסיכולוגי ואפילו פיזי-טכני לפעמים, בין נגינה של נשים ושל גברים (לפחות ברוק). אבל נראה לי שבאיזהשהו מקום, נשים *מפחדות* להיות מוזיקאיות רוק טובות, בגלל הדימוי הגברי שיש בזה, מה שכמובן רק מחזק את כל התפישה הזאת (ומשאיר את אחוזי הנגניות נמוכים). ואולי זה מה שקצת מסביר את העובדה המוזרה מעט שחלק גדול מהמוזיקאיות הטובות – הן לסביות? אני לא רוצה להכליל אבל כנראה שהחשש הזה מהדימוי הגברי, פחות קיים שם, באופן כללי/סטטיסטי (אם אפשר לבחון משהו כזה סטטיסטית…).
על עצמי אני יכולה להעיד שעם החשש הזה, שקיים (אבל הולך ומתמעט עם השנים), קיים גם הרצון הזה להוכיח את עצמי, דווקא בגלל שאני בחורה. וגם הרצון הזה קצת מעוות, בעודף-מודעוּתו העצמית-מגדרית ובהקשר של מוזיקה ואמנות, שבאמת אמורה להיות הרבה יותר נקייה מהדברים האלו. אבל כנראה שככה זה.
בסך הכל, נדמה לי שהאחוזים שלנו עולים, ובטח תוך 100-200 שנה השאלה (והתפישה) השוביניסטית הזאת כבר לא ממש תהיה רווחת. ואולי יהיה גם שלום עולמי.
את קרוסלה פעם מאוד אהבתי. היום קצת קשה לי עם הווליום בהופעות שלהם (זה לא שהזדקנתי, הם פשוט הגבירו את הווליום) וגם השואו הכללי כבר קצת מרתיע אותי. הם עדיין להקה מעולה.
השיר שהעלית (להיט-על!), הזכיר לי פתאום את זה:
http://www.facebook.com/video/video.php?v=53362612907&ref=mf
(מיטל אלה, אגב מוזיקאיות/גיטריסטיות טובות ו…כוכבים)
28 דצמבר, 2009 בשעה 9:27
איזה קטע! אלדר,המתופף בשיר שהעלית ואני, עבדנו יחד לפני חמש עשרה שנה, בבר בית קפה בניו יורק. כבר כמה שנים לא ראיתי אותו.
29 דצמבר, 2009 בשעה 0:39
וואלה
עולם קטן וכו'.
29 דצמבר, 2009 בשעה 13:23
אני לא אוהב את ההרכבי חסר כלי בהרכב.
גם לאו פאי לא ממש מדבר אלי – זה לא שאני אוהב הפקות בומבסטיות אבל זה מופשט מדי
זה נשמע כמו הקלטה של חזרה עם הכפלת קולות וגיטרות…
בקשר לנשים שמנגנות אכן לא נתקלים בהרבה – אני יכול להגיד שהמתופפת של דודו טסה נתנה לי בראש בערב המחווה לגרי אקשטיין.
10 ינואר, 2010 בשעה 20:43
מומלץ לתפוס את קרוסלה בהופעה שלהם בלבד – עם צופים מפרגנים יותר, וכשהם מנגנים ממש בלב הקהל. אז האנרגיות שלהם מהדהדות הרבה יותר לכל הכיוונים מאשר מפסגת הבמה המורמת של הבארבי (שעובדת נהדר עבור פורטיס – היה יופי של אירוח, אגב).
10 ינואר, 2010 בשעה 23:53
וואו זה פשוט טוב!
פעם ראשונה שאני שומע על הלהקה הזאת
האמת שאם לא היית אומר לי שזה מישראל הייתי בטוח שזאת להקת אינדי אמריקאית
20 ינואר, 2010 בשעה 15:17
זה אכן שיר נהדר, והוא כמעט היחיד שלהם ששמעתי עד עכשיו. השאלה היא, האם יש להם יותר מלהיט אחד?
מיכל, לגבי ההשערה שלך על אחוז הלסביות בקרב המוזיקאיות – אני מסכימה שזה קרוב לודאי בגלל המוסכמות המגדריות, אבל לא בטוחה שזה בגלל היעדר חשש. יש לי הרגשה שהצורך למצוא דמויות נשיות חזקות להזדהות, כמו גם ההזדהות עם גברים והסלידה מהתפקיד המגדרי המיועד, הוא שגורם ללסביות לבחור בעיסוקים שנחשבים גבריים יותר. זה מה שמסביר בעיני גם את ריבוי הלסביות בתחום הספורט, למשל. אין פה בהכרח "שחרור" מנורמות, אלא תגובת נגד לנורמות.
יתכן שגם בנות מוזיקאיות/ספורטאיות/טייסות וכד' שאינן לסביות, מרגישות סוג של התקוממות פנימית נגד תפקידים מגדריים מסורתיים שנכפו אליהן, וזה מה שמושך אותן מלכתחילה אל תחומים אלה.
בדיוק ראיתי עכשיו איזו תכנית שבה הסבתא התקוממה נגד זה שהנכדה שלה תשחק הוקי, בטענה שבנות חייבות ללבוש ורוד ולהיות עדינות. זה מקרה של דעה קיצונית שהיא רק סמן של התפיסות המושרשות עדיין עמוק בחברה.
18 פברואר, 2010 בשעה 15:32
זה קטע. בתור גיטריסטית לסבית ניסיתי לא אחת להסביר לעצמי את הקשר ובחיי שלא הצלחתי.
כלומר- לא מצאתי קשר בין ההעדפות שלי לבחירה לעשות רוקנרול ולנגן בגיטרה. בטח עוד 100 שנה ימצאו שהאיזור בקורטקס שאחראי על העדפה הוא גם זה שמייצר חיבה לדיסטורשן.
9 יולי, 2011 בשעה 0:43
יהלי שמע,אני מעריצה אותך עכשיו לא רק בגלל מוניקה סקס אלא בתור מי שאתה!
אתה בנאדם גאוני מכל בחינה אפשרית ועכשיו אני מוכנה להצדיק לעצמי את הצעקה שלי מרוק עצמאות :
"מוניקה סקס יסקסים בואו לאורגיה!!!!!"
בכל מקרה,אתה גאוןXD