את רוב מה שאני יודע על עצמי כזמר למדתי משירים של אחרים. בשנים שהתחלתי לנגן ולשיר היו לי מעט שירים משל עצמי והרבה שירים של אחרים שרציתי לנגן. בהרבה מקרים לא ממש הצלחתי. היו שירים שהאקורדים שלהם היו מסובכים והיה לי קשה להוציא אותם, היו שירים שאפילו את המילים שלהם לא הצלחתי להוציא. בעידן שלפני האינטרנט, אם לא היו מילים על עטיפת התקליט הדרך היחידה להוציא אותם הייתה להקשיב שוב ושוב. לפעמים גם זה לא עזר. לפעמים היו בהם ביטויי סלנג שלא הופיעו בשום מילון. לזמר הראשון שאהבתי באמת, לויד קול, הייתה שורה בשיר שנקרא speed boat שבה הוא אמר, some say they o did on leonard cohen. חודשים החזרתי את המחט אחורה ולא הצלחתי להבין מה הוא אומר שם, עד שהושבתי חבר אנגלי של ההורים שלי להקשיב לשיר והוא הסביר לי שהכוונה היא שיש כאלו שאומרים שהם לקחו מנת יתר של לאונרד כהן.

אבל גם אם הבנתי את המילים וגיליתי את האקורדים זה עדיין לא אמר שאצליח לבצע את השיר. התחלתי לגלות את המגבלות שלי. השיר china girl של דייויד בואי למשל, ירד נמוך מדי בפתיחה שלו ( "I could escape this feeling") ועלה גבוה מדי בשיא שלו ( "it's in the white of my eyes") בשביל הקול שלי שבדיוק התחיל להתחלף באותו זמן. אולי זאת הזדמנות להתנצל בפני השכנים שלי באותה תקופה על החריקות שעלו מחדר השינה שלי כשניסיתי לפגוע בצלילים האלו.

לאט לאט למדתי להגיע ולפגוע במלודיות שהיו קשות לי, וגם למצוא אלטרנטיבות לדברים שהיו בלתי אפשריים עבורי, (מה שמבקר מוזיקה שהיה עובר מחוץ לחדר השינה שלי היה מכנה "פרשנות אישית",) למדתי גם להבין מה יושב עלי יותר טוב ומה פחות, (את לו ריד תמיד היה לי קל לחקות) ולמדתי גם שלפעמים מה שלא יושב עלי טוב, דווקא יוצא יפה באיזו דרך משונה.

כך העברתי את שנות העשרה שלי, מתעלל בשירים של אחרים ובשירים שלי.

כשדרור נחום בא אלי בהצעה לעשות הופעת "מיקסטייפ" בפסטיבל הלם כרך בצוותא, זה החזיר אותי ישר לתקופה ההיא. הרעיון היה לעשות הופעה שהיא כמו הקסטות שהיינו מכינים פעם לחברים/ חברות עם השירים האהובים עלינו, או עם שירים שאמרו משהו שרצינו להגיד לחבר/ חברה הזאת. ושגם יעבדו ביחד כמיקס מעניין.

נדלקתי מהשנייה הראשונה שהשם הזה יצא מהפה שלו, ולמרות שזו הייתה מין הופעה צדדית וחד פעמית כזאת, זו ההופעה שהכי התרגשתי לקראתה השנה. אולי זה בגלל שפעם ראשונה באתי להופעה כזמר מבצע נטו, ועוד של שירים שאני מאד אוהב .

לקחתי איתי להופעה שני נגנים שאני אוהב במיוחד, את עידו אגמון שמנגן בה גיטרות, בס, קלידים וקוואקיניו, ואלעד כהן שמנגן על כל מיני כלי הקשה. ביחד עיבדנו את השירים לפורמט המצומצם הזה. עידו אמר שאנחנו עושים לשירים "סווידינג", והסביר לי שהמונח הזה מגיע מהסרט be kind please rewind שבו עובדים של ספריית וידאו מצלמים גרסאות ביתיות לסרטים ידועים ואומרים שזו מהדורה שוודית של הסרט. בכל מה שקשור ל"פרשנות אישית", היא באה בעיקר משלושה מקורות – המגבלות שלי כמבצע, האהבה שלי לשירים, והחיבור של הנגנים אליהם.
אנחנו מנסים למצוא את עצמנו בתוך השירים, בדיוק כמו שניסיתי אז בחדר השינה.

בהלם כרך בצוותא משהו עבד בזה טוב לפי התגובות שקיבלנו, למרות ההתרגשות. אז החלטנו לעשות את זה עוד פעם, (זה גורלן של הופעות חד פעמיות בדרך כלל, לא?) באוזן בר, ב9.12 , יום רביעי הזה. אתם מאד מוזמנים.

פורסם כללי |