מתוך הטור שלי בעיתון "העיר", 14.1.10 (מעכשיו הוא יפורסם פה בעמוד הבלוג):

האסימון נפל לי סופית מאחורי הקלעים בהופעה שבה השתתפתי במועדון הבארבי. ישבתי שם, מחכה לעלות לבמה, ושוחחתי עם תמר אפק, הגיטריסטית המצוינת של הצמד "קרוסלה", צמד שמנגן רוקנרול גרובי שמבוסס על ריפים (איך מתרגמים "ריף" לעברית? קו מלודי קצר?) ושר באנגלית. היא סיפרה לי על סיבוב שעשו באירופה עוד לפני שיצא להם האלבום, ועל סיבוב קרוב שיעשו בארצות הברית ושאולי ימצאו בו זמן גם להקליט חומרים חדשים באולפן אמריקאי כזה או אחר. בשלב מסוים בשיחה התגנבה מעט חמלה לקולה והיא אמרה לי משפט שיצא לי לומר בעצמי לא פעם  בשנים עברו, מתוך השתתפות בצער. המשפט היה זהה לגמרי, למעט המילה "אנגלית," שהתחלפה אצלה במילה "עברית."

"קשה להיות אמן ששר בעברית, הא?" היא שאלה אותי, והותירה אותי עם פה מעט פעור.

את אותו המשפט, כאמור, יצא לי לזרוק בכיוון ההפוך פעמים רבות. כשאנחנו התחלנו את דרכנו, בשנות התשעים הרחוקות של המאה שעברה, לשיר באנגלית בארץ היה סוג של דרך ללא מוצא. דרך שמובילה מהבית למועדון וחצי, ובחזרה הביתה. התקשיתי להבין אז את הבחירה של אמנים שחיו בארץ ושרו באנגלית, אלא אם כן זה היה רק סוג של תחביב בשבילם, או אם היו להם תכניות קרובות מאד לעזוב את הארץ למדינה דוברת אנגלית.

באותם ימים האינטרנט היה עדיין ממש בתחילת דרכו, בקושי קיים, (אלוהים, אני מרגיש זקן כשאני כותב את זה), והדרך היחידה לעשות משהו עם חומרים באנגלית הייתה לארוז את המזוודות ואת הקייסים של הגיטרות ולנחות באיזו דירה בברוקלין ניו יורק, או בהאקני לונדון, תלוי בתספורת שלך. את תפקיד האינטרנט מילאו שניים או שלושה חברים מוזיקאים שהגיעו לפניך והכירו כבר כמה חדרי חזרות ואפילו מועדון או שניים שהסכימו לתת במה ללהקות שאף אחד לא שמע עליהן.

לא היה לנו כמעט ידע מוקדם על איך שוק המוזיקה פועל שם. למדנו הכל על בשרנו, ועד שלמדנו כבר התפרקנו. תהליך דומה עבר באותו זמן על להקות כמו הגן האנוכי בלונדון, ואיזבו ואימוק בניו יורק.

בעשור האחרון המונוטוניקס של עמי שליו, יונתן גת וחגי פרשטמן, שברו סוף סוף את הקרח והלכו עד הסוף עם הפנים לחו"ל תוך שילוב של שימוש חכם באינטרנט ועבודת רגליים בלתי נגמרת. ההצלחה שלהם משמשת השראה לדור שלם של רוקרים ישראלים צעירים, ומעודדת אותם לצאת החוצה.

הדבר האחרון שבא לי לעשות זה לצקצק בלשון כלפי מי שבוחר לכתוב באנגלית. אמנם שפת אם היא עניין בעל משמעות עמוקה בכתיבה, אבל חלק מהיופי של רוקנרול הוא שאתה יכול להיות כותב מצויין, לפעמים כמעט משורר, גם עם  ברשותך אוצר מילים של ילד בכיתה ו'. התחושה והדרך שבה המילה מונחת על המנגינה יותר משמעותית לרוב ממורכבות הטקסט, רבדים לשונים או כל מיני מושגים אקדמאים שכאלו (ראו: טוטי פרוטי מאת ריצ'רד הקטן). מה גם שחלק מהכותבים הישראלים באנגלית שולטים היטב בשפה.

עם זאת, כששואלים אותי מדי פעם מה קרה מאז שנות התשעים, מדוע אין גל חדש של להקות רוק במיינסטרים הישראלי, כאלו שייתנו קונטרה לים השמאלץ הנובע ברדיו מז'אנרים כאלו ואחרים, אני חייב לומר שאחת הסיבות העיקריות היא שרוב הרוקרים הצעירים המוצלחים עובדים עם הפנים החוצה. אני לא אומר שזה רע, אבל זו עובדה. לפני חמש עשרה שנה, רוב הסיכויים שאמנים כמו אסף אבידן וגבע אלון היו כותבים בעברית. היום הבחירה שלהם באנגלית נראית כמעט מובנת מאליה. יש כאן את  אותה תופעה המכונה בריחת מוחות או במקרה של רוקנרול עדיף אולי לקרוא לזה בריחת אצבעות.

העניין שעלה בדעתי, שמה שאני רואה בתחום הצר שלי קיים גם בתחומים רבים אחרים, באמנות פלסטית, ברפואה, בהיי טק, בחלקם זה קורה בעוצמה גבוהה בהרבה מאשר ברוקנרול. אותם רעיונות שנוסחו בשלהי המאה התשע עשרה והידועים בשם "ציונות", לא יכולים להוות משקל נגד ממשי למציאות ולכוחות המשיכה הפועלים בה כיום על צעירים מוכשרים, אפילו אם הם רואים עצמם ציוניים בצורה כזו או אחרת. העולם הופך דינמי ונייד יותר מיום ליום ומה שהיה נראה כמעבר אימתני לפני חמש עשרה שנה נראה פשוט וטבעי היום. אפשר לנאום מהבוקר עד הערב על תרומה לתרבות ולחברה המקומית וזה באמת דבר חשוב, אבל אם לא יהיו פה תנאים להתפתח כמו שצריך, באמנות, במדע ובכלכלה, זה לא יחזיק מים ובטח שלא מוחות ואצבעות.

בפינה: "think locally fuck globally"

גוגול בורדלו.

פורסם כללי |