מתוך הטור שלי בעיתון "העיר", 21.1.10:

אחת השנים השלוות בחיי הייתה השנה בה פרצה האינתיפאדה השנייה, שנת 2000. הרחובות מלאו אז באוטובוסים מתפוצצים ושאהידים שהעלו עצמם לגן עדן בפתחי מועדונים ובתי קפה, אבל כל זה עבר מעלי, במובן המילולי של המילה, מכיוון שהעברתי את רובה ככולה של אותה שנה איומה במתקן אטום מתחת לפני האדמה במרכז תל אביב. לא הייתי חייל בבור בקריה, וגם לא הסתגרתי במקלט גרעיני כלשהו. הייתי באולפן הקלטות. הלהקה שבה אני חבר התאחדה אז אחרי מספר שנים, ומכיוון שהאלבום הראשון שלנו הניב לחברת התקליטים (שמאז התפוררה לאבק) רווחים יפים, הצלחנו לשאוב מהם תקציב שמן מספיק על מנת לסגור את עצמנו באותו מתקן נהדר ורחב ידיים ברחוב הארבעה, מה שהיה פעם אולפן קולינור האגדי, למשך שנה שלמה. יושבי המסעדות ברחוב שמעלינו רעדו בוודאי מפחד בכל פעם שדמות חשודה התקרבה אל דלתות הזכוכית, ואילו אנחנו השתעשענו בניסויים מוזיקליים ופסיכדליים שונים.

מאז, נדמה שהמדינה כולה אימצה את אותו פתרון יעיל שמצאנו לעצמנו באותם ימים סוערים. את מקום המחיצות האקוסטיות באולפן תפסה גדר ההפרדה החכמה, את מקום תקרת הבטון המבודדת תופסת בימים אלו מערכת כיפת הברזל המתקדמת, את מקום הדלת הכבדה הנפתחת בקוד סודי תתפוס הגדר שמתחילה להיבנות בימים אלו בגבול מצרים. ובאמת, מדוע להתמודד עם המציאות כאשר ניתן לחמוק ממנה באמצעיים טכנולוגיים? כל שנותר הוא לצרף בחלוקת מסיכות האב"כ הקרובה עליה החליטה הממשלה גם ערכה עם זוג אוזניות משוכללות ואייפוד טעון באוסף שירי ארץ ישראל הישנה והטובה מתנת חברת סלולר כזו או אחרת. עם אחד עם שיר אחד.

ובכל זאת, גם אותי, כמו רבים מחברי בני הדור השני לאותה חיה המכונה שמאל ציוני, תוקפים מדי פעם רגשי אשמה. לא חזקים במיוחד, לא ארוכים במיוחד, ובכל זאת תוקפים. אנחנו קוראים על מעצרם של שבעה עשר מפגינים בשייח ג'ראח, ולרגע קצר אנו חשים בהד קלוש של זעם, כמו שאריות של זנב קדום שאבד לנו במהלך האבולוציה. מתחשק לנו לקום ולנסוע לשם גם כן, (חבל, כבר עשינו תכניות לוויקאנד.) אנחנו נתקלים באיזה מאמר מרגיז המזכיר לנו את תנאי החיים של מיליון וחצי תושבי עזה, רובם המוחלט לא טרוריסטים בשום צורה ואופן, הנמקים בתנאי כליאה בלתי אפשריים, ובא לנו לעשות משהו, אולי איזו צעדת מחאה או משהו בסגנון. (להתקרב לגבול הרצועה? רגע, הם לא ירו השבוע קסאמים? מה אנחנו, גומא אגייאר?)

בעיקר תוקפים אותנו רגשי האשמה כאשר אנחנו נזכרים בהפגנות, הסוערות בחלקן, בהם נכחנו בילדותנו. אז עולה בליבנו השאלה – איך זה קרה? מדוע לא מגיע כבר הנחשול שיסחוף אותנו לרחוב? איך התפוגג לו השמאל הישראלי משל היה איזו חברת תקליטים אנכרוניסטית?

התשובה היא די פשוטה ואף מרגיעה. השמאל הציוני מעולם לא היה קיים באמת. כלומר, היה פה מחנה גדול שחרת על דגלו מונחים כגון, שתי מדינות, שלום, ואפילו צדק ושוויון. הבעיה היא שלמעשה כל המונחים האלו מעולם לא היוו מטרה אלא אמצעי בלבד. אמצעי שבה לשרת מטרה אחרת לגמרי – יצירת מובלעת מערבית, ליברלית, קפיטליסטית, במילה אחת – בועה. מרגע שהטכנולוגיה התפתחה דיה על מנת לספק אפשרות קיום לבועה הזאת, היא הפכה לאמצעי המועדף, וכל אותם "ערכים", הפכו לאמצעים מיושנים, כמעט פרימיטיביים, שהרצון להשתמש דווקא בהם ליצירת הבועה הוא רצון לא רציונלי, אפילו נוסטלגי.

מדי פעם מתייצב איזה מוכיח בשער, ומפציר בנו להבין שהאמצעים הטכנולוגים פועלים לטווח קצר, בעוד האמצעים ה"הומניים" אמורים לפעול לטווח ארוך. אבל זה לא יעזור. כל עוד מדובר רק בשתי מערכות שונות של אמצעים נעדיף תמיד את מה שעובד כרגע. טובה ציפור אחת ביד וגו'. ההרהור שיחלוף בראשנו למשמע תוכחותיו של אותו מוכיח יהיה תמיד זהה לזה שחולף במוחו של הנופל מקומה חמישים באותה בדיחה ישנה – "טפו, טפו, טפו, בינתיים זה לא כואב."

הטכנולוגיות החדשות מקימות כמובן גדרות אלקטרוניות עמוקות בהרבה מאותם מכשולים פיזיים שאנו מקימים בגבולות. הן לא מעלימות את הרוע הן פשוט הופכות אותו לספק של בידור. האסון בטהיטי, כמו התאבדותו של דודו טופז או התנכלותה של שרה נתניהו לעוזרת שלה, משמשים אמצעים לגירוי עצבים משועממים ותו לא. רעידות אדמה אינן קורות במציאות, הן קורות באינטרנט ובאייפון.

לפני כשבועיים, אחרי כמה ימי גשם. נסענו, כמה חברים עם הילדים, לקטוף פטריות ביער בן שמן. קטיפת פטריות היא סוג של בילוי נשכח מילדותנו ממש כמו אותן הפגנות של שלום עכשיו. הגענו ליער ואז גילינו שאיש מאיתנו לא משוכנע שהוא זוכר איך נראית אורנייה (פטרייה ראויה למאכל.) זה לא עניין של מה בכך, חלק מהפטריות הגדלות ביער רעילות ומסוכנות למאכל אדם. אחד החברים שלף את האייפון שלו ואחרי גלישה קצרה העלה תמונה של אורנייה. עמדנו שם סביבו, בין עצי האורן, ובהינו בתמונת האורנייה. היא הייתה מעט מטושטשת, הצבעים לא היו ברורים לעינינו ביער המוצל. לא לקחנו סיכון. חזרנו בידיים ריקות.

בפינה: "סכנת השואה האטומית, המאיימת למחות את המין האנושי מעל פני כדור הארץ – האם אינה  מסייעת גם להגן על אותם כוחות עצמם, המנציחים סכנה זו?"

הרברט מרקוזה, "האדם החד ממדי."

פורסם כללי |