מתוך הטור שלי בעיתון "העיר", 28.1.10:

באחד מימי השבוע קיבלתי שיחת טלפון מפתיעה ומשמחת. על הקו היה חבר טוב שלי שלא דיברתי איתו כבר כמה חודשים. הבחור, נקרא לו א', הוא מוזיקאי ומעבד מוכשר במיוחד ואיש עבודה מסור. לפני כשנתיים עזבו הוא ואשתו את הארץ ואת הקריירות המבוססות שלהם כאן ועברו ללונדון שבה לא חיכה להם דבר, לא עבודה, לא קשרים ואפילו לא דירה. אמנם האמנתי בכישרון ובמוסר העבודה יוצא הדופן של א', ובכל זאת לונדון היא מקום שמאד קשה להתחיל בו מאפס ולהתאקלם בו. לא הייתי מופתע אם היו חוזרים אחרי כשנה. אבל בשיחה איתו התברר לי שהוא הצליח לפלס שם דרך, נדמה לי שאפילו מעבר לציפיות שלו עצמו.

תוך כדי שיחה, הוא גילה לי בביישנות, (א' הוא בחור צנוע באמת,) שמלבד השתתפות בצוות שעובד על פסקולים של כמה סרטים שכולנו נראה בשנה הבאה, הוא משתתף עכשיו בכתיבת עיבודים לאלבום הבא של גיבור ילדותו, נקרא לו ר', אמן בינלאומי ותיק שכולנו מכירים. את ר', כך סיפר לי כנראה כדי שלא אקנא יותר מדי, הוא עדיין לא פגש, מכיוון שר' שולח לו קבצים מלוס אנג'לס והוא עובד עליהם בלונדון ושולח אותם בחזרה ללוס אנג'לס. אם הייתי צריך לשער מה הוא חלומו המקצועי הגדול ביותר של א', הייתי אומר שזו השאיפה לעבוד עם ר'. הוא מכיר היטב את כל תקליטיו ויכול לנגן את מרבית שיריו בעל פה. אגב, את השיחה איתי, כך התברר לי, הוא ניהל תוך נסיעה ברכבת, בדרך לאולפני אבי רואד האגדיים, שם חיכתה תזמורת להקליט כמה עיבודי מיתרים שהוא השתתף בכתיבתם.

באמת ששמחתי לשמוע על ההשתלבות שלהם. "אז זהו, הא?" אמרתי לו, "אתם כבר לא חוזרים בקרוב?"

ההיסוס בקולו הפתיע אותי. הוא התלבט מעט ואז סיפר לי שזו תחושה מוזרה מאד, מצד אחד הוא מגשים חלומות די פרועים, ומצד שני דווקא הוא, שהעבודה תמיד נראתה כחלק המרכזי בחייו, לומד עכשיו עד כמה המשפחה, החברים, אפילו החומוס בכרם (הוא באמת היה מכור), היו משמעותיים עבורו יותר ממה שתפס. זו לא הייתה סתם נוסטלגיה של יורדים. כשדיבר על מנת החומוס האהובה שלו שמעתי את המצוקה האמיתית בקולו. הוא סיכם שעוד מוקדם להכריע מה יטה את הכף – החלומות או החומוס.

הפער הזה בין מה שנדמה לנו שחשוב לנו לבין מה שחשוב לנו באמת, המשיך להדהד בראשי במהלך השבוע. כל מיני אירועים ועניינים שקרו במהלכו עברו דרך הפריזמה הזאת, (נקרא לה פריזמת החומוס?), למשל המאמר המאלף של מירון בנבנישתי במוסף הארץ, שפרש באופן ברור מאי פעם את שיתוף הפעולה של "השמאל" עם מדיניות ההתנחלות והאפרטהייד הישראלית. למשל, החוק האכזרי והבלתי אנושי שמקדמת הממשלה שכל מטרתו היא למנוע הרמטית כניסה של כמה מאות פליטי רצח עם מאפריקה, בתירוץ של מניעת כניסה של מהגרי עבודה, למרות שכנגדם קיים כבר חוק יעיל שכל מה שנדרש הוא ליישם אותו כראוי. למשל, אותו דיכוי של ההפגנות בשיח ג'ראח כנגד הגירוש האכזרי של ערבים מבתיהם, (שהוא אף מטופש להפליא מבחינת המדיניות הישראלית, מכיוון שהוא מהווה תקדים היסטורי של מימוש זכות השיבה – היהודים תופסים את הבתים בטענה שהיו שייכים להם לפני 1948)

כל אותם אירועים ועניינים לא מצליחים לחלץ מהשמאל הישראלי יותר ממחאה רפה, בת כמה מאות משתתפים. לכאורה קיים מחנה של כמה מאות אלפי אנשים בארץ הזו שאמור להתקומם כנגד כל המעשים הלא מוסריים האלו. למעשה, רוב אנשי המחנה הזה מסתפקים בצקצוק שפתיים חלוש בסלון ביתם. המסקנה המתבקשת, בסופו של דבר, היא שאנשי הימין צודקים. ה"מוסריות" של מי שמכונה מחנה השמאל הישראלי, היא עניין של דימוי עצמי בלבד. נדמה לנו שזה חשוב לנו כי ככה נעים לנו לחשוב. זה נותן לנו הרגשה שאנחנו אנשים טובים. למעשה, כפי שמוכיחה ההתנהלות שלנו, כל הדברים הללו לא מעניינים אותנו כקליפת השום. לנו חשובים דברים אחרים לגמרי, אנחנו פשוט לא מספרים את זה לעצמנו. הביטו במאבקים של מחנה הימין ותראו מסירות מהי, הביטו במחנה השמאל וכל שתראו הוא דימוי עצמי כוזב.

למעשה, זה לא מדויק. יש רפורמה אחת של הממשלה שאכן נגעה בנו השבוע והרעידה אותנו באמת. הרפורמה באלכוהול. ראיתם את המחירים החדשים של הסינגל מאלטס? הם ירדו בעשרות אחוזים. איזו הומניות.

בפינה: "put up or shut up"

גאנגסטאר – 2003

פורסם כללי |