מתוך הטור שלי בעיתון "העיר", 5.2.10:

אחת השאלות הבלתי נמנעות הנשאלות בראיונות עם מוזיקאים לרגל קידום אלבום חדש היא שאלת ההשפעות. "ממי אתה מושפע?", שואל המראיין, והמוזיקאי נובר בזיכרונו ומעלה משם מיני אטריות ישנות. סבתא שזמזמה לו שירי עם קווקזיים ליד המיטה, חזן בית הכנסת שאליו הרים את מבטו הבורק, ולחלופין להקת פאנק שכוחה שאחותו הגדולה נהגה להאזין לה, או איזה ראסטה מן מחלק נידח במיוחד של ג'מייקה. שאלת ההשפעות היא הזדמנות להפגין עומק מוזיקלי ותרבותי ולספק הצהרת כוונות לגבי תפיסתו העצמית של המוזיקאי. למותר לציין שבדרך כלל יימנע המוזיקאי מלציין את מי שבאמת השפיע עליו ישירות מפחד להישמע גנב. בכל מקרה, עדיין לא נתקלתי בראיון קידום כזה שבו ציין מוזיקאי את ההשפעה האמיתית והגדולה ביותר עליו ולמעשה על כל המוזיקאים סביבו – הטכנולוגיה.

עיתונאי מוזיקה מחפשים תמיד לגלות ולהכריז על המהפכה החדשה במוזיקה. זאת המקבילה שלהם לסקופ. פעמים רבות מכריזים מבקרי המוזיקה, שסגנונם הוא בדרך כלל המשתפך והמתלהם ביותר (אולי למעט עיתונאי הספורט), על מהפכה, כאשר ברוב המקרים מדובר בקושי בווריאציה. אכן, ב־20 השנים האחרונות התחוללה מהפכה בתחום המוזיקה הפופולרית, אבל אלו שחוללו אותה אינם מוזיקאים אלא דווקא מהנדסים. כמי שעוסק בתחום הזה קרוב ל־20 שנה אני יכול להעיד ששום אמן לא מתקרב להשפעה שהשפיעו עלי אותם מהנדסים עלומים שאיני יודע אפילו את שמם. ההשפעה שלהם ניכרת בכל תחום מתחומי עיסוקי. מהדרך שבה אני כותב שירים ועד לדרך שבה אני מקליט אותם, ואפילו בדרך שבה הם מבוצעים אחר כך בהופעה. כמו כל התקדמות טכנולוגית, זה לא רע או טוב באופן מהותי, הכל תלוי בשימוש, ממש כפי שההתקדמות בחקר הגרעין משמשת בו זמנית ליצירת פצצות שעלולות להשמיד את העולם ולמציאת שיטות חדשות לטיפול בסרטן.

"כל אחד יכול לנגן גיטרה", שרו רדיוהד בתחילת שנות ה־90. היום יהיה מדויק יותר לומר שאף אחד כבר לא צריך לדעת לנגן בגיטרה, אפשר פשוט לערוך סימפול על המחשב. הדרך שבה השתנתה הקלטת המוזיקה היא אולי ההשפעה הקיצונית ביותר על איך שמוזיקת הפופ נשמעת כיום. כשהלהקה שלי נכנסה להקליט את אלבומה הראשון, ב־1995, קיבלנו עם הכניסה לאולפן ארבע קופסאות גדולות שבהן היו מונחים הדברים הקרובים ביותר לתשמישי קדושה שראיתי בחיי – ארבעה סלילים כבדים ורחבים של סרטי הקלטה. על כל סרט היה מקום ל־15 דקות של הקלטה, ומחירו של כל סרט היה כ־200 דולר. התקליט שעמדנו להקליט היה באורך 53 דקות, והיו לנו סרטי הקלטה לשעה. כלומר רזרבה של שבע דקות תמימות! המשמעות המעשית של המצב הזה היתה פשוטה – היינו צריכים לדעת לנגן את השירים שלנו והיינו צריכים לדעת בדיוק מה אנחנו רוצים לנגן. לשם כך בילינו במאות שעות של חזרות לפני הכניסה לאולפן. את הסרט היה ניתן כמובן למחוק ולהקליט מחדש, אבל כל מחיקה כזו פגמה מעט באיכות ההקלטה, ולכן השתדלנו להימנע מכך ככל הניתן. התחושה של הכניסה לאולפני די.בי המשוכללים בפעם הראשונה בחיי היתה ממש כמו כניסה לחללית. אני לא טוען שהמוזיקה נשמעה טוב יותר בשל כך. לכל צורת עבודה יש יתרונות וחסרונות, אבל כשמנסים להבין את ההבדל בין איך שיר פופ נשמע היום לאיך שהוא נשמע לפני 30 שנה, עיקר ההבדל טמון כאן, בשינויים הטכנולוגיים שהטור הזה קצר מכדי לפרט אותם.

בימים אלו מתדפקת המהפכה הטכנולוגית על המצודה האמנותית האחרונה שעוד עומדת בפניה – הספרות. המהפכה הטכנולוגית הגדולה האחרונה בספרות קרתה לפני כ־600 שנה, עם המצאת הדפוס. כמו היום גם אז להתקדמות הטכנולוגית היתה השפעה מדהימה על האמנות. המצאת הדפוס איפשרה למשל את לידת הרומן. בימים שלפני הדפוס הרומן היה צורה מילולית ארוכה מדי מכדי להיתכן. בתוך 50 שנה מהמצאת הדפוס קפץ מספר הספרים שהופק באירופה ממאות בודדות לכחצי מיליון, והשאר, כמו שאומרים, היסטוריה. גם בשנים הקרובות עומד תחום הספרות לעבור מהפכה אדירה. בעוד שש או שבע שנים נקרא כבר רובנו את הספרים שלנו באמצעים אלקטרוניים. זה יהפוך מהיסוד את תחום ההוצאה לאור, את ענף חנויות הספרים, את הרגלי הקריאה, את הספרייה הביתית, את אופן חלוקת התמלוגים, אפילו את הצורות הספרותיות המקובלות. הוויכוח הניטש בימים אלו בין חלק מהסופרים ובין ההוצאות והרשתות הגדולות סביב המבצעים בחנויות הספרים – כן 4 ב־100 או לא 4 ב־100 – משול, אם כן, לוויכוח בין חבורות עגלונים על תעריפי השימוש בכרכרות רגע לפני המצאת המכונית.

פורסם כללי |