מתוך הטור שלי בעיתון "העיר", 12.3.10:

אתם יודעים מה זה בימבה? אם יש לכם ילדים באזור גיל שנתיים, התשובה חיובית. אלו מכוניות הצעצוע הנמוכות האלו (חלקן אפילו מגיעות עם טלפון סלולרי צעצוע) שפעוטות יושבים עליהן, דוחפים עם הרגליים ומרגישים כמו נהגים ברכב. צעצוע נחמד. לבת שלנו יש כזה. מדי פעם היא נוסעת איתו לאילת (החדר שלה) ומדי פעם לירושלים (הסלון). כל הזמן היא על הקו ירושלים־אילת. לא יודע איזה ביזנס יש לה בשתי הערים הנידחות האלו, אולי היא מקימה מלון בדרום ומשחדת מישהו במשרד התמ"ת? היא שומרת את הקלפים קרוב לחזה.

לפני כמה ימים היא בילתה זמן ארוך במיוחד על הקו. ישבתי על הכורסה בסלון, בוהה באיזה משחק, והיא שבה והופיעה לי בקצה שדה הראייה, עושה סיבוב בסלון ואז חוזרת ברברס לחדר שלה וחוזר חלילה. בעיקרון, כשהיא עסוקה בשלה אני לא שואל שאלות (על פי העיקרון הידוע: if it ain't broken – don’t fix it) ופשוט נהנה מהמנוחה הרגעית, אבל בסופו של דבר הסיבובים הבלתי פוסקים הללו עוררו את סקרנותי. "את נוסעת לאילת?", זרקתי לה מהכורסה כשהופיעה בסלון. היא הנידה בראשה לשלילה, המשיכה ברברס פראי שפיספס רק במעט את השידה ונעלמה לי משדה הראייה. כשהופיעה שוב שאלתי אותה אם היא בדרך לירושלים. היא שוב הנידה בראשה והמשיכה במהירות בלתי חוקית (מעל שלושה קמ"ש) ורק בנס נמנעה מהתנגשות במחלף הפסנתר. "אז מה את עושה?", שאלתי בסקרנות הולכת וגוברת. היא נעצרה במרכז הסלון, הפנתה לעברי מבט קצר רוח ופלטה שתי מילים – "מחפשת חניה!".

החיפוש הסיזיפי של בתי אחרי מקום חניה בדירה שלנו, ממש כפי שאני מחפש בשעות הערב ברחוב למטה, הביא אותי לחשוב על החלק הכי מפחיד בעניין הזה שנקרא חינוך. החלק שאנחנו לא מודעים לו בכלל. זה שאנחנו מעבירים דרך ההתנהגות שלנו. אחרי החיסול בדובאי דובר רבות על עתיד האח הגדול, על כך שכל תנועה שלנו תהיה מצולמת ומתועדת, אבל מי שיש לו פעוט בבית לא יכול לחשוש מהעתיד הזה יותר מדי מכיוון שהוא כבר כאן. החיים עם פעוט הם חיים עם מצלמה רגישה ומשוכללת שמתעדת אותך בכל רגע משותף.

אחד הרגעים הפתטיים והמלאים ברגשות אשמה, למשל, הוא הרגע שבו אני יושב במרפסת ומעשן סיגריה (כבר לא מעשנים בתוך הבית) והיא מופיעה שם ומביטה בי ובעשן המסתלסל מפי. אין יותר עלוב מלענות על השאלה שלה, "מה זה?", בעיקום הפרצוף ובתשובה המנומקת והרהוטה, "זה איכסה". אבל מה בדיוק אפשר להגיד? אה כן, צריך להיות קוּל ואמיתי ולהגיד שזו סיגריה ושאבא נהנה לעשן אותה. ממש. חוץ מזה שגם זו לא האמת. הנאה? הרי התמכרות זה מה שבאמת קורה פה. בכל מקרה, מה שאני לא אגיד לא ישנה כלום, מה שאני עושה משנה, וכרגע אני מחנך אותה לעשן סיגריות. איך אמר קולונל קורץ באפוקליפסה עכשיו? "the horror!". אולי עליתי פה על משהו, אולי הגיע הזמן לחבר את רב המכר – "הדרך הפולנית להפסיק לעשן".

היחס בין החינוך בבית לחינוך בגן או בבית הספר וההשפעה של שניהם על נפשו של הילד היא עניין שאנשי חינוך מרבים לעסוק בו. אבל יש צלע שלישית ולא פחות משפיעה שמחנכת את הילדה שלנו – תל אביב. וגם היא עושה את זה בדרך העוצמתית ביותר – בהיסח הדעת.

אחד המחנכים הדגולים של תל אביב, למשל, הוא יצור צהוב, שמנמן וקטן שעומד בגינת מסריק. הברווז של דודו גבע. הילדה אוהבת את הברווז. במיוחד היא אוהבת לטפוח על הכרס העגלגלה שלו. בכל פעם שאנחנו עוברים לידו והיא דורשת לגעת לו בכרס עוברת בי תחושה נעימה של סיפוק, כאילו לקחתי אותה עכשיו לגוגנהיים או למטרופוליטן. מה כל כך טוב בברווז הזה? בעיקר שהוא לא נסיכה ולא פיה.

הכרס שלו היא הכי לא סער שיינפיין שיש (זוכרים? היה פעם איש כזה בתוכנית שנקראה "האח הגדול"), וכשהיא מלטפת אותה זה שווה יותר ממאה ספרי ילדים חינוכיים שמסבירים על הקנקן ועל מה שיש בתוכו. השירות הפדגוגי של הכרס הזאת הוא משהו שלא ניתן למצוא בג'ימבורי של קניון בראשון ואפילו לא ביערות של הגליל העליון, משהו ששווה אפילו סיבובים חוזרים ונשנים בלילה בחיפוש אחר חניה.

פורסם כללי |